מחשבות על עתיד האמנות כחוויה
כותב: טל הרינג
תרגום: שאנטי שטיגליץ
יש תחושה שמשהו חסר באופן שבו אנו חווים את האמנות כיום, והעידן הדיגיטלי החדש בלתי נפרד מכך. כיוון שעולם האינטרנט והסלולר נותנים לנו גישה מלאה ובלתי מוגבלת ליצירות של אמנים מרחבי העולם, היכולת הזאת לראות ציור חדש בתמונות של גוגל או בפיד שלנו באינסטגרם, הורידה את הדחף של אנשים לעזוב את ביתם כדי לצפות בציור בעולם פיזי.
כשאני מחזיק את הטלפון בידי וצופה בציור על המסך שלי, הפער החוויתי הקיים מלראות אותו על קיר של גלריה אינו גדול דיו לקהל הפנאי – כיוון שבשני המקרים אני פשוט צופה בתמונה דו מימדית ממרחק מסויים. הנגישות הדיגיטלית פגעה בהילה הקסומה של חללי אומנות שבעבר הבטיחו לנו מראות ש"אני לא יכול לראות בשום מקום אחר". ניתן להשוות זאת לקשיים של עולם הקולנוע בימינו: כאשר "קולנוע ביתי" הופך לזול ונגיש יותר, ותוכן קולנועי רחב יותר זמין מנוחות המרחב הביתי- אולמות הקולנוע באמת בצרה.
זו הסיבה שגם עולם האמנות המסורתית וגם תחום הקולנוע מצאו פיתרון הולם להחזרת ההמונים למרחבים הפיזיים שלהם – פיתרון הידוע לנו כ"חוויה אימרסיבית".
מתחמי אמנות ענקיים אשר לחלוטין ממירים את החלל הם מהמוצלחים והפופולרים ביותר מתוך אירוע האמנות כיום, בהתחשב בכך שאומנות מסוג זה ניתן רק לחוות ולהעריך באמת אם תבקרו במוזיאון עצמו. כך גם לגבי תחום הקולנוע, כאשר סרטים ענקיים ועתירי תקציב משווקים לאולמות הקולנוע, וסרטים אומנותיים וצנועים יותר משווקים היישר ל-VOD – כך מתחלק תחום הקולנוע ל"סרטים גדולים מהחיים" ו"כל השאר".
ניסיון נוסף של עולם האמנות להכניס המונים למרחב הפיזי שלו הוא "אירועי לייב" – אירועי פתיחה וסגירה של גלריות לרוב עמוסים (כאשר בין לבין הגלריה ריקה), זרם אינסופי של דיוני אמנות והרצאות צצים בכל מקום, אמנות פרפורמטיבית ומחול משולבים בסדר היום של כל מוזיאון; אומנות מעורבת ואירועים מוזיקליים מתבשלים ללא הפסקה בחדרים האחוריים של מוסדות האמנות – מתוך מטרה להחיות את ה"תיבה" שהיא מכון האמנות ולשכנע אנשים לעזוב את ה"תיבה הביתית" שלהם.
Enter Virtual Reality. זהו מדיום אמנותי חדש-ישן המבוסס טכנולוגיה שכל מטרתה לספק את אותה החוויה מדוברת. כאשר נחבוש את קסדת ה- VR, מיד נהיה נעולים בתוך עולם וירטואלי תלת-ממדי, בעל מראות וצלילים סביבינו ב-360 מעלות. זאת בניגוד מובהק לאופן בו אנו רגילים לצפות בסרט "שטוח", כמציצנים המביטים ממרחק בטוח על חייהם של אחרים הבוהקים על מסך מלבני. ב- VR אנו המרכז של העולם הקולנועי ויכולים להרחיק לכת ולגלם תפקיד בסיפור האמנותי שלו. חשוב מכך, ניתן לנו חופש אינטראקטיבי ששום מדיום אחר לא סיפק לנו לפני כן – מתאפשר לנו לחקור את העולם התלת מימדי כאוות נפשנו, לעסוק במה שמעניין אותנו ולחוש את הרגשות שהאמן רוצה שנרגיש – פיזית עם גופנו.
המציאות המדומה מתעמתת איתנו ישירות, היא יכולה להכיר בקיומנו, להסתכל לנו בעיניים ולגרום לנו להרגיש איך זה להיות בתוך האמנות.
העובדה שכיום למעט אנשים יש מערכת VR בבית, מהווה הזדמנות לחללי אמנות והקולנוע שוב להבטיח חוויה שלא ניתן לראות בשום מקום אחר. כאשר בכל פסטיבל קולנוע בינלאומי גדול יש מתחם VR, כל מוזיאון משפיע או בִּיאֶנָלֶה משלבים VR בתערוכותיהם, ומאות אירועים ממוקדי VR המתרחשים ברחבי העולם – נהיה ברור שהאומנות וקולנוע רואים את ההצלחה העתידית שלהם שזורה במדיום החדש והאימרסיבי הזה.
אבל למציאות המדומה יש גם חלל אחר שהיא יכולה להעצים: המרחב האינטרנטי עצמו. כשאנחנו מדפדפים בפיד שלנו או גולשים באתרי אינטרנט, החוויה השטוחה והדו-מימדית היא כל מה שנקבל. הרשת אמנם מבטיחה לנו זרם בלתי פוסק של תוכן, אך דפוסי התצוגה שלה עדיין לוקים בחסר, ממש כפי שהייתה לפני עשורים.
WebVR היא הצורה החדשה של VR, היא מאפשרת לכל מי שיש לו ערכה בבית להתנסות ב- VR היישר מתוך אתר אינטרנט, ללא שום תוכנה או יישום נוסף. אפשרות זו הופכת את המציאות המדומה להרבה יותר נגישה וקלה לתפעול, אם כי היא עדיין נסמכת על העובדה שצריך להחזיק בערכת VR ביתית כדי לחוות את החוויה. למרות המכשולים והקשיים האופייניים לטכנולוגיות מתהוות, ישנם כמה לקחים רבי חשיבות שאנו יכולים ללמוד מ- VR כבר היום, אם מטרתנו היא לפתח את האופן בו אנו צורכים תוכן באופן מקוון.
חשבו על VR כמדיום המציב את החוויה במרכז ונסו לחלץ את לב ליבה- האימרסיביות שלה, האינטראקטיביות שלה, המשחקיות שלה. ואז שאלו את עצמכם: מדוע ליצור סיור וידאו בגלריה ולהעלות את הווידיאו באתר הדו מימדי שלנו, אם נוכל לסרוק את הגלריה עצמה בתלת ממד (או לבנות אחת פרי דמיונינו) ולאפשר לאנשים לנוע בה, תוך אינטראקציה עם חפצי האמנות? מדוע שנבצע שידור חי של הופעה ל YouTube, אם נוכל ליצור מועדון תלת מימדי שאנשים יכולים לבקר בו עם האווטארים שלהם ולהרגיש כאילו הם נוכחים שם יחד?
אף אחד מאותם רעיונות לא צריכים למעשה VR, מכיוון שכולם יכולים לפעול מהמחשבים הביתיים והטלפונים הניידים שלנו באמצעות מקלדת, עכבר או מסך מגע. אבל מה שהם עושים זה לנסות לחשוב כמו VR, ולהעניק לנו חוויות דיגיטליות חדשות בהן הצופה הוא המרכז.
דרך חשיבה זו, שהגיעה בעקבות המציאות המדומה, יכולה גם לגרום לנו לבחון מחדש מהו "אירוע מקוון". לא רק הרצאה ב"זום" או "פייסבוק לייב" של אירוע המתרחש בחיים האמיתיים, כי אם מפגש וירטואלי מרתק עם אנשים אחרים ברחבי העולם, בו לגוף יש שלוחה של עצמו ברשת והמוח שלנו מרגיש כאילו למעשה היינו במרחב אמיתי יחד עם אחרים.
זוהי דרך חדשנית להיפגש ולהתרועע עם אחרים, שאורבת לנו ממש מעבר לפינה. אם מבוקשינו הוא למצוא מרחב חדש לאמנות, מוסיקה וקולנוע, מציאות מדומה עשויה להיות השער לעזיבת המסכים השטוחים והייצוגים המבויימים של המאה ה -20, ולהעז לצאת להרפתקה אל הלא נודע.